Nira Pereg solo show Twilight Zones, reviewed by Haaretz

July 15, 2021
נירה פרג מציגה: איך הופכים ערימת מחסומים משטרתיים לחוויה אמנותית נעלה
בתערוכתה החדשה ממשיכה פרג לחקור התנהגות אנושית בסיטואציות טעונות פוליטית. מבט-העל שלה מחליף קלישאות עבשות של התנגדות והיא מספקת הצעה משלהבת להמסת גבולות
אבי פיטשון, הארץ. 15 ביולי 2021
מן הסתם לא המצאתי את זה, אבל יכול להיות שאף אחד לא השתמש בטיעון הזה כל כך הרבה פעמים בוויכוחים פוליטיים בגיל 20: “מדינה זו התנהגות של אנשים”. רוצה לומר, אין באמת מדינה, לא מדובר באובייקט. מדובר באוסף של התנהגויות, מחוות, סמלים, גרדרובות וכללים שקבוצה של אנשים מסכימה לקיים. כמו משחק. אם המשחק לא כיף, אפשר לעבור למשחק אחר או לשבור את הכלים. גם נירה פרג (ובגרסה האקטיבית, המתערבת ונוכחת פיזית, “תנועה ציבורית”) עוסקת בכך בחלק דומיננטי מגוף העבודה שלה, כולל התערוכה הנוכחית, “תוספת שבת”. במרכזה שלוש עבודות וידיאו, “נאדמר” (היפוך של “רמדאן”), המתעדת הצבה והסרה של מחסומים בשער שכם, ודיפטיך, “תיאוס וקרטאו” (שתי המלים היווניות שמהן מורכב המונח “תיאוקרטיה”), המתעד שתי נקודות בירושלים שבהן נסגרות שכונות חרדיות לתנועה לפני השבת.
ב”תיאוס” אזרחים חרדים גוררים מחסומים ותמרור שנעקר ליצירת מחסום דמיקולו, וב”קרטאו” המשטרה מתקתקת מחסום בתוך שנייה וחצי, ברקע רמזורים תקועים על הבהוב כתום, משתתפים בטקס הפרדת קודש וחול. במרכז החלל “אופטימוס”, מחסומי רדי-מייד שהפונקציה שלהם נוטרלה והם הפכו לפסל. יש כמה וריאציות נוספות בתערוכה להסבה המקצועית הזאת: קומפוזיציה למחסום וסרטי אזהרה משטרתיים אדומים לבנים, עוד אחת עם ספריי זהב, רדי-מייד של תמרור שהתזת חול מנתקת אותו מ”החיים”, קונוסים מהבהבים. ובנוסף לאלה, מסך שעליו אנימציית תלת-ממד (שהונפקה כ-NFT), קומפוזיציות משתנות ההופכות מחסומים לגרפיקה גיאומטרית. ולבסוף, במורד המדרגות, “שומרת החומות”, תיעוד וידיאו של הרקדנית והכוריאוגרפית איריס ארז, מאלתרת תנועה עם “אופטימוס” מהחלל המרכזי.
המכלול הזה ממחיש שאכן, הכל התנהגות של אנשים. אבל המבט הפוליטי המפרק הוא רק מרכיב אחד במערך שחוקיותו העליונה אסתטית, מעוצבת ונשלטת על ידי האמנית. פרג לא מביטה בגובה העיניים (מחאה) או מהצד (“הצבת שאלות”) בגבולות שהיא מתעדת, אלא מלמעלה; הפרספקטיבות הנ”ל נוכחות אבל יש תמונה גדולה. רק לפני חמש שנים (בראיון ל”תקריב”, כתב עת מקוון לקולנוע דוקומנטרי) אמרה שהיא “מסירה את המבנה הסיבתי מהמנוע ומסתכלת רק על המנוע”. כלומר, אז עוד הביטה מהצד על המחסומים, ביצעה בהם דקונסטרוקציה מעצם התעלמותה מהסיבה לקיומם.
פרג עדיין נהנית להצביע על השיבושים שבטקסי חסימה והצבת גבול (התפלחויות, אלתור, ויתור של בעל הכוח), אבל הדרך שבה היא מתעדת את האזור האפור הזה יוצרת מעין רדי-מייד כוריאוגרפי שעם כל האבסורד שבדבר אין מנוס מלתארו כאסתטי, יפה, הרמוני. היא מגבה כאמור את הריקוד האזרחי והמשטרתי/צבאי בריקוד של ארז. מהלך שלם שמתחיל ברדי-מייד התיעודי, נמשך ברדי-מייד הפיזי ומסתיים בווריאציות משלה על אותם חומרי גלם. הצופים הלכודים בפרספקטיבת גובה העיניים לא ישימו לב למהלך ויהנהנו בשביעות רצון מה”מחאה”. בעבור אלה מהם שקראו קצת ולטר בנימין, אין חטא גדול ממה שפרג עשתה. מבחינתם מדובר ב”אסתטיזציה של הפוליטי”, כלומר הסוואה והסחת דעת מהדיכוי. בנימין הוא הוגה נערץ, אבל ב”יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני”, שבו טבע את המושג הזה, הוא, ובכן, טעה.
הלהקה הקונספטואלית “לאיבאך” עקפה את בנימין בסיבוב כשהכריזה: “כל אמנות נתונה למניפולציה פוליטית מלבד זו העושה שימוש באותה מניפולציה”. התפיסה של בנימין היא שהפכה בעידן המודרני את הרעים לסקסיים ואת הטובים למשעממים. פרג יודעת שהסוד של כל אסתטיקה עוצמתית טמון בהבנה שהטוב איננו נפרד כירורגית מהרע; הרע נוכח כנסיוב מחסן בתוכו. בגלל זה “לאיבאך” יפים ונכונים ובגלל זה הניו-אייג’ כל כך גרוטסקי, וולגרי ומכוער. הטוב הוא זה שהופך את הרוע לאסתטי, טקסי, פואטי, מחלץ אותו מהפוליטי, שומר אותו בתוך שדה ההגנה של האמנות וכך מנטרל אותו. וזה מה שפרג עושה. גם אם אינה מכירה את “לאיבאך”, היא הבינה את הפרינציפ לבד. באותו ראיון מ-2016 היא אומרת: “הסיפור של השליטה חייב להיות מסופר מבחינתי מתוך שליטה”. ב-ד-י-ו-ק. פרג שולטת במניפולציה, בקרנבל התחפושות ששמו “מדינה”. ומכיוון ששליטתה היא אסתטית, היא נושאת מטען סימבולי נפשי-פסיכולוגי-מיסטי, שמסתתר בתוך ומכונן את האזור הלימינלי הנראה לעין (מחסומים וגבולות). היתה לזה נוכחות בעבודתה “שבת” מ־2008.  ב”תוספת שבת” זה מגיע לשיא, שלמות של צורה ותנועה באבולוציה שלה כאמנית.
הפער בזמן בין “שבת” ל”תוספת שבת” עצום במונחים עכשוויים, תוצר של טירוף אובססיבי. הוא מאפשר משהו נדיר, מעל ומעבר לפרמטרים שבהם דנו עד כה: נגיעה בזמן מקודש, זמן שהוא סטטי, הוא נוכח ברציפות ואנחנו מתמסרים לו ונסוגים ממנו לסירוגין. 2008 ו-2021 הן לפיכך נקודות מגע עם המיסטי. ההבדל בצורה של כל נקודת מגע הוא תוצר הזמן הלינארי שמגדיר את ההוויה האנושית, בטח זו החילונית. מדובר במפגש מרגש בין פרדיגמות ועולמות. מעבר לשער: היעלמות המושג “אני”. מנקודת המבט הלימינלית בכניסה אליו זהו ריגוש אנושי לחלוטין. ולחשוב שפרג פותחת את הסטארגייט הזה דרך גרירה של מחסומים אנה ואנה. נותנת לנו הכל, על כל הסקאלה: פירוק של בנאליות של רוע פוליטי אנושי, אנושי מדי, התנערות ממנו על הגל הנושא של הפואטיות הכוריאוגרפית שיצרה, ואז, בלי לנוח על זרי הדפנה, היא מייצבת מולנו מבט-על קוסמי, סטואי, נצחי. “הכל יפה, זה רק עניין של מרחק”, שרה להקת Beyond Dawn. אל תתבלבלו. זו לא הצהרה ניו-אייגי’ת, חלילה, טפו! ניטשיאנית, אולי. רוע הוא רע, סבל מכאיב, הם ממשיים. פרג ממחישה בעבורנו שהפתרון – בחיים עצמם – עשוי מכוריאוגרפיות של התנגדות, קרנבלים של זעם, אזורים אוטונומיים ארעית שבתוכם החופש מתממש כאן ועכשיו, ממיס את הגבול בין החולף לנצחי, החיצוני לפנימי.
 פרג משחררת את הסיסמה “החופש מתחיל בתוכך” מכל האפסים הלבושים גרוע שמשמיעים אותה. היא עושה זאת באמצעות אקט של רצון; אוטונומיה כוריאוגרפית די פשוטה בסופו של דבר, שיוצרת אפקט דומינו. אי אפשר לדעת איזו לבנה מעבירה אותנו את הגבול (למרות שאפשר לחוש את ההתקרבות אליו). אקט הרצון האישי-פוליטי-אוטונומי מאבד שליטה, מאבד את ההכרה, משחרר כדי להשתחרר. זה מה שעושה חוויה אמנותית במלוא הדרה, זנבה הטווסי פרוש עד הסוף.  זה מה שחוויתי בתערוכה של מחסומים, סרטי הפרדה, שוטרים, חרדים ופלסטינים. אולי אני מגזים? אולי השתגעתי. 

NEWSLETTER

VISIT

Sunday

Monday

Tue – Thu

Friday

Saturday

Closed

By appointment only

11:00 – 18:00

11:00 – 14:00

Closed

CONTACT

CREDITS

Design by The-Studio

Code By Haker Design

Contact

Visit

Sunday

Monday

Tue – Thu

Friday

Saturday

Closed

By appointment only

11:00 – 16:00

11:00 – 14:00

Closed