הלכתי לרחוב השרון בתל אביב, לגלריה ברוורמן, והפתעה חיכתה לי במרתף. עבודת וידיאו, שבע דקות וחצי מ–2003 של יעל ברתנא, “מלכי הגבעה”. עבודה מהופנטת יותר מאשר מהפנטת. תיעוד ערוך להפליא של ספורט מוטורי פיראטי שמתקיים על גבעות חוליות המשקיפות אל הים. ג’יפים, טנדרים, פרייבטים, כולם נהוגים על ידי גברים המתחפרים בכוונה בחול, נוסעים אל תוך בורות, עולים בזינוקים בעלייה, והכל בסלואו מושן. הנהגים — גברים, הצופים — גברים, וכשהשמש יורדת אל הים ברתנא מראה גם כמה מהמתחרים כשהם צופים בשקיעה. זהו סרט מהופנט ומהפנט משום שהוא מזכיר טקסים שבטיים. על המסך נראים גם ילדים־בנים, חגורים במושב האחורי של רכב ארבע על ארבע שכמעט עומד אנכית כשהוא מנסה לטפס מבור, על סף התהפכות. הילדים נראים שבויים במכונית, עוברים סדרת חינוך, אחד מהם נדמה מעולף, אבל אולי הוא פשוט ישן. במרתף של הגלריה “מלכי הגבעה” מקבל משנה תוקף, למרות 15 השנים שעברו מאז שנוצר. יש עותק — אחד מחמישה שלו — באוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. העבודה של יעל ברתנא הסתעפה, העמיקה והשתכללה במשך השנים, אבל “מלכי הגבעה”, שלא הצלחתי לקבוע איפה לאורך חוף הים הוא צולם, ומאיפה באו לשם כל הגברים, הוא בעצם יצירת מחול. מחול מוטורי, שמטרתו היא התשת הרכב והתגברות על מכשולים ושעשוע. וברור שהקונטרפונקט, שאליו התכוונתי, הוא תצלום של אם ובת, שיושבות על סלע. כאילו שואלות את עצמן למה גברים ובנים משחקים במכוניות בחול, ומתי זה ייגמר. וזו שאלה טובה מאוד.

זו תערוכה קבוצית, כמעט ניטרלית מבחינת ההצגה של שמונה אמניות חזקות מאוד, ידועות מאוד ומעולות: ברתנא, מיכל רובנר, טל מצליח, אניסה אשקר, מאיה ז”ק, סיגלית לנדאו, נירה פרג וברכה אטינגר. וידיאו ארט, פיסול, רישום, תצלומים. בחלל של הגלריה אפשר להבין שכל אחת מהן מעולה, אבל העבודות כשלעצמן לא מקבלות את המקום שלהן — למעשה הן מצטופפות בחלל שקטן על מידותיהן, תלושות ממכלול העבודה של האמניות. במיוחד שני הפרטים מתוך תערוכת היחיד של מאיה ז”ק, “אור נגדי”, שהוצגה במוזיאון תל אביב. רישום של מצלמה שיש לה לשכה אפלה, ותצלום של חדר שבנתה ויש להשתמש במשקפי תלת ממד כדי ליהנות ממנו, כחלק מעולם שלם ומנומק, וכאן אין לו פשר. אבל העבודות טובות. אני שמה לב לציורים של הפסיכואנליטיקאית ברכה ל. אטינגר. הם יוצאי דופן בתערוכה משום שהם ציורים, במובן המיידי החושי של מריחות צבע ושכבות, ויש להם ריח, שאפשר להריח. הציורים הוורודים־אדומים מצוירים כמו מסך, וילון, מעל דימויים מצולמים של נשים ונערות. אני חושבת על הסיפור של אטינגר, שבגיל 19, בהיותה חיילת באל־עריש, נשארה לבדה בבסיס כסמלת מבצעים והבינה כי המשחתת אח”י אילת הוטבעה. היא התעשתה וניהלה בעצמה מבצע מקיף להצלת הטובעים. הקפיצה את חיל האוויר, הקימה בכוחות עצמה בית חולים שדה במוסך המטוסים וניהלה את החילוץ. הצילה בני אדם. אטינגר שמרה את יומן המבצעים שלה. וגם, שמרה והבינה והכירה את הניסיון להזיז אותה ממעשה ההצלה, להמעיט בו, זכרה את הוראתו של המפקד שעזב את הבסיס לילה קודם כי לא תדווח ששב באיחור. העבודה של אטינגר, פסיכואנליטיקאית, נדמית צנועה ורגישה, על קירות הגלריה האפלה. במרתף המכוניות חופרות בחול. זו תערוכה שמעוררת רצון לראות עבודות נפרדות של כל אחת מהן. לקרוא עוד על אל־עריש. ביציאה, ממש על סִפה של הגלריה, אני מועדת מעל אדם שמחזיק מזרק ובקבוק מים. אני מסיטה את המבט.

To read the full article, click DOWNLOAD PDF, or click the link.

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5763676