גלריה ברוורמן מתכבדת להזמין לפתיחתה של תערוכת היחיד של האמן רועי אפרת. התערוכה כוללת עבודות של אפרת מהשנתיים האחרונות – ארבעה מייצבי וידאו וסאונד המשלבים ציורים, אשר מבוססים על נרטיב  המחזה “אנטיגונה”. השימוש במדיום הציורי יחד עם הדימוי הנע, תוך כדי ההתכתבות עם הטקסט הקלאסי, מייצר אובייקטים היברידיים הבוחנים את גבולותיהם של שני המדיומים.

בחלל המרכזי של הגלריה, העבודה פרולוג/אפילוג מורכבת מפריימים לסטורי בורד[1]. הדימויים הנבחרים מתארים את סיפורה של אנטיגונה, לפי עיבודו של המחזאי ז׳אן אנווי (Anouilh). כל דימוי מאלו מורכב מקולאז’ תמונות סטילס ווידיאו אשר נמצאו בספריות, ארכיונים ובמנועי חיפוש באינטרנט; התמונות עובדו על ידי אפרת, צוירו באקריליק ובספריי על גבי נייר בד ששימש לכריכת ספרים ישנים. הבחירה בתצוגת הגריד של הדימויים מקלה על צירופם לכדי נרטיב עקבי, וכן מאפשרת את ההתעכבות על מלאכת הציור כמו גם על התלייה של הציור על גבי הקיר. באופן דומה, הדימוי הנע המופיע על גבי הציור מחזק את אפשרות ההתבוננות הסינגולארית, המנותקת מנרטיב כללי, בכל פריים ופריים.

בעיבודו של אנווי ל”אנטיגונה”, הדמויות ניצבות על גבי הבמה בראשית המחזה והסיפור כולו מסופר לצופים עוד לפני שההצגה מתחילה. בזמן זה, מתוודעת אנטיגונה לתפקידה – משמע, מותה בסופה של ההצגה. מתח נוצר אצל הצופה לאור ידיעה זו – האם אכן תתממש הגזירה בסופה של ההצגה? האם אנטיגונה השחקנית שמגלה את הידיעה בתחילת המחזה, לאור כך שאנטיגונה הספרותית אינה עוקבת אחר חוקי דודה המלך, לא תפעיל את אותו שיקול הדעת ותמרוד בגורל שנקבע לה על ידי במאי המחזה? בעבודה פרולוג/אפילוג מפעיל אפרת את אותו מהלך כאשר מבקש הוא לגזור גורל דומה על המדיום הציורי, המתקיים כאן כמעין תוצר היברידי יחד עם המדיום הקולנועי. אפרת במובן זה מבקש לחשוב מחדש על האופן בו אנו מבקשים מהציור להופיע בעולם, וכיצד הנרטיב אינו אלא מסגרת שניתנת לפירוק ולהרכבה מחדש.

אפרת בוחן את הציור כמדיום המתקיים במרחב ובו עודפות של דימויים, שאינם מהווים כשלעצמם מקור. ברגע הופעתם בחלל, הוא מפעיל עליהם ג’סטה נוספת. כיבוי הציור באמצעות אור המקרן מדמה למעשה את אותה פעולה המתקיימת בתיאטרון. האור מעיר את הציור ל’חיים’ על ידי  דימויים נעים של תנועת רקדנים. מעתה משחק הציור תפקיד מוגדר, מתפקד כגוף אמיתי לדמויות מצולמות בווידאו, מיזנסצינה לנרטיב המרכזי. אמנם  הציור מצליח לשמר את אופיו הסטטי, הנתון לפרשנות ולהרהור וזה המאפשר את ההבחנה בצורה, בקו, בקומפוזיציה ובמשיכות המכחול.  ועם זאת, זיכרון החוויה עם הווידאו משנה את ההתנסות, והצפייה בו לעולם לא תהיה כמו פעם.

בעבודה D.N.A. Removal נשמע דיאלוג בין  דמות נשית לדמות גברית. הדמות הנשית, ספק אנטיגונה, ספק שחקנית, או מדריכת מוזיאון, פונה לגבר בלתי נראה, ספק הצייר, הבמאי או הצופה. הטקסטים שנשמעים מבולבלים, מחברים בין משפטים בגוף ראשון, על  כך שמשפחתה אינה קיימת ולה אין מקום בעולם, טקסטים מתוך המחזה אנטיגונה, וטקסטים על אופן היווצרותה כציור על גבי קנווס. קולה מהוסס ומוצג בלופ, כמי שמתרגלת את תפקידה במחזה, פעם אחר פעם. מסביבה צפים ועולים דימויים מרצדים, המאזכרים את אסתטיקת הפרסומות באינטרנט. שם העבודה מתייחס לעולם הביולוגיה, המבקש להפריד בין חלקי הגנים השונים, להסיר את המטען הגנטי של אותו תא. בהשאלה יוצר אפרת פרסומות אשר קוראות להסרת המטען הגנטי, כמעין פאראפרזה על האופן בו יש להסיר את אותו רגש מתוך המדיום עצמו.

בעבודה Re-Repetition (“חזרה לא תקנית”) המוצגת בחלל הכניסה, מוצג קן ריק שרוף אשר עולה בלהבות. הקרנת הווידאו משנה את פני השטח של הציור שלאחריו נותר עפר שחור.  המטען הגנטי של הציור נשרף ונעלם.. בחלוף הזמן העפר השחור מתנדף מהציור והמצב חוזר לקדמותו וכלל לא משאיר חותם, ואז חוזר חלילה.

בכניסה לחלל הגלריה מוצגת העבודה  Back (“שובי”). ציור של נערה בתנוחה כפופה, עליה מוקרנת דמות אנושית המנפישה את הציור. זוהי הדמות היתומה של אנטיגונה, בוכה וצוחקת. הציור החצוי מייצג את אותה דמות חצויה המוכלת בו. עבודה זו מבוססת על סצנת הפתיחה של המחזה, בו מתוארת אנטיגונה בוכה ומחפשת את חום האומנת שלה. דימוי זה נמצא בניגוד לאופן שבו היא מוצגת בהמשך המחזה, כאשה חזקה, מורדת אשר באישון אותו הלילה קוברת את אחיה וכך גוזרת את דינה למות.

בתערוכה זו מבקש אפרת ליצור אירוע בחלל הגלריה, הצגת המחזה באמצעים וויזואליים אשר בוחנים את מקומו של המדיום הציורי. הוא משלב דימויים המצולמים בווידאו, בו הוא מופיע בעצמו נע על גבי הציורים שהוא יצר בידיו כמבקש לעורר אותם, לפעול עליהם פעם נוספת. זוהי הזמנה להצגה שהצופה הוא זה ששולט בארגונה.

רועי אפרת (יליד 1979) הנו אמן, רקדן וכוריאוגרף. בוגר המחלקה לאומנות רב תחומית, שנקר (2013) אפרת היה שותף בקבוצת המחול נעה דר (2008), בקבוצת המחול יוסי יונגמן (2007) וכן בלהקת המחול הקיבוצית (2002). הוא זוכה פרס כלכליסט לאמן מבטיח בשנת 2013 (מקום שני), וכן פרס טליה סידי לאמן צעיר בשנת 2011. זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלו בגלריה ברוורמן.

בבייקרי מוצגת עבודתו של שחר פרדי כסלו  קקטוס. האובייקט עשוי שרף אפוקסי, אדמה, פלטת מתכת ועץ לבן. בדומה לחלל העליון, בו בוחן אפרת שאלות הנוגעות למדיום הציורי,  עבודתו של כסלו מעלה שאלות הנוגעות למדיום הפיסולי.

קקטוס מבצעת היפוך משחקי בין האורגני והאנאורגני; חלקה העליון מדמה מעין חומר אורגני –  קקטוס או אלמוג, נטיפי מערות או יצורים חד תאיים –  כאשר למעשה עשוי הוא חומרים סינטטיים. כסלו משלב אלמנטים חיים (כשערות אדם) שמחזקים את אי הוודאות ביחס לחומר ממנו הוא עשוי. האורגני ה”אמיתי” מופיע בצורת פדסטל עץ לבן מעליו מונחת פלטת ברזל הנושאת את החלק העליון. הפלטה כמו מתווכת בין השניים – מחברת כשם שמונעת מהם להתלכד לכדי אובייקט היברידי.

הבחירה החומרית של כסלו מזכירה קונסטרוקציה יסודית ושנויה במחלוקת של פסל – אובייקט, בסיס ומעמד. קונסטרוקציה זו הייתה במוקד הדיון המינימליסטי בחלל ובאובייקט הפיסולי וקונקרטית בכתיבתו של ריצ’רד סרה (Serra) אשר בין היתר תקף את ה”פדיסטליזציה” של אובייקטים פיסוליים.[2]  נראותם האורגנית של חלקי העבודה משרטטים נרטיב שמאחד ביניהם, אך משמר את מעמדם האוטונומי. אין זה רק איזכור לקונפליקט הפיסולי, אלא דיון בדבר שאלה של ייצוג וההתבוננות שלנו על העולם; הנראות של החומר אינה נאמנה לחומר עצמו – ועדיין, הצלחתו של כסלו בייצורו של חומר זהה מייתרת את הצורך להיפגש עימו במציאות.

בחסות בירה שפירא