Anna Yam shares reflections in an interview about her book OLYMPUS which accompanied the exhibition by the same name, a solo exhibition at Ashdod Art museum which showed a survey of Yam’s work last year.

Read it on leafing.co.il (Hebrew)

 

OLYMPUS | אנה ים

עיצוב: נועה שוורץ

כריכה רכה | 316 עמודים | 22.5X16.5 ס״מ | 500 עותקים

תמיכה: מוזיאון אשדוד לאמנות, מפעל הפיס, Asylum Arts

יצא לאור: 2019

​

עשית ארבעה ספרים בעשור האחרון, אפשר להגיד שכל אחד מהם הוא סוג של נקודת ציון, וכולם קשורים בדרך זו או אחרת לתערוכה, אבל הם לא בדיוק קטלוגים. איך עשיית ספרים קשורה לפרקטיקה שלך כצלמת?

אצלי, אבל אולי גם אצל הרבה צלמים וצלמות אחרות, החשיפה הראשונה לצילום לא היתה דרך תערוכה, אלא דרך אלבום המשפחה, ספרי צילום ומגזינים. יש משהו בפורמטים האלו שהוא מאד טבעי לצילום, אפילו יותר מחלל התצוגה הגלריסטי. עריכה וחשיבה על סיקוונסים היתה תמיד מרכיב דומיננטי מהעשייה שלי, בין עם תצלומים שלי או של אחרים. אני מכורה לפעולה של עריכה, וספרים ממקדים אותי בה.

​

מה ההבדל בין ספר לתערוכה?

בתערוכה נכנסים שיקולים של גודל, האופן בו הדימוי הופך להיות אובייקט, תנועה של הצופה בחלל, מרחק הצפייה. זה יותר מנוכר. התצלום המודפס והממוסגר הוא יותר מנוכר. אני גם מאוד אוהבת את הקור הזה של המדיום, לא הייתי מוותרת עליו, אבל ספר מאפשר חוויה חמה יותר, אפשר ללטף את הדימויים ולא רק להסתכל עליהם, אפשר להיכנס איתם למיטה. בספר אנחנו מסתכלות לבד לרוב. זו גם חוויה קולנועית יותר, וזה מאד מעניין אותי.

​

כשהייתי בתואר השני בבצלאל, רציתי לעשות ספר כפרויקט גמר. התחלתי לעבוד על ספר אמן, שבסוף לא קרה והספר יצא שנה אחרי בנסיבות אחרות. במקומו עשיתי עבודה עם מקרן שקופיות. זה היה מבחינתי אזור ביניים בין תערוכה לספר. בעבודה הזאת, היו שני מקרנים שהקרינו תצלומים באופן רנדומלי זה לצד זה. האור הפך לחומר, כמעט אפשר היה לגעת בו.

​

את יכולה לפרט איך הספרים שעשית עד כה הובילו לספר הנוכחי, OLYMPUS?

הספר הראשון, ׳אנה ים׳, יצא במקביל לתערוכה הראשונה שלי בברוורמן, שקראו לה 22:22. הספר מאגד מקבץ עבודות מכמה תערוכות שעשיתי באותה התקופה. יש בו בעיקר תצלומים שלי וכמה כאלו שמצאתי, שהיוו פתח לפרקטיקה של שימוש בדימויים שהם לא שלי.

​

הספר השני ׳חלב ציפור”, יצא כקטלוג של תערוכת יחיד שלי במוזיאון תל אביב, בעלת אותו שם. גם בו יש מספר דימויים רדי מייד,

שלא אני צילמתי. למשל, קריסטלים שסבתא שלי צילמה, ואת סדרת המצבות, שהיא גם על גבול של ניכוס. אלו דימויים מודפסים בלייזר על אבנים, צילום של צילום. גם אזור ביניים. את הספרון 43:209:02 הוצאתי, כאשר הוזמנתי על ידי מירב קטרי לעשות תערוכה בחלל תצוגה של סוכנות המכוניות לקסוס. את כל התצלומים אספתי מתוך אלבומי משפחה של אנשים שהכרתי, כולם עולים מברה״מ לשעבר.

הספר האחרון OLYMPUS יצא במקביל לתערוכה במוזיאון אשדוד, שאצרה רוני כהן בינימיני. בו זה התהפך לגמרי. הספר כולו מורכב מדימויים מתוך אימג׳ בנק גדול שבניתי מתוך אלבומי משפחה.

​

ב OLYMPUS את לא מראה תצלומים שלך בכלל, אבל בתערוכה היו.

כן, הם נבנו כשני פרויקטים נפרדים, הספר בעצם הקדים את התערוכה בקצת. התערוכה נפתחה כשאדם, הבן השני שלי, היה בן 7 חודשים. על הספר, בגלל הקומפקטיות והניידות שלו, יכולתי לעבוד גם במהלך “חופשת הלידה”, בתנאים לא תנאים, עם תינוק על הכתף. רציתי שכשפותחים אותו, לא יהיה ברור מה רואים. האם זה חומר גלם, או משהו בתהליך. זה לא תרגום של התערוכה לפורמט של ספר, ובבירור לא קטלוג של התערוכה. גם הטמפרטורות של הספר והתערוכה שונות. יש לו ווייב משלו. כמעט תמיד הספרים שלי מתחילים עם הדימויים, ולא עם טקסטים. זה עקרוני אצלי. בארץ יש משהו מוזר שבגלל העברית, ספרי האמנות תמיד עטופים בטקסטים.

​

מתי התחלת לאסוף חומרים מאלבומים של אחרים?

תמיד אספתי חומרים, וזה חיכה לזמן הנכון. זה התחיל מתצלומים שהייתי לוקחת בזמן ביקורי משפחה. הייתי מסתכלת וגונבת איזה תצלום, סורקת, מחזירה, או שוכחת להחזיר. הרבה היו כועסים עליי, שנשאר כיס ריק באיזה אלבום. גם אצל אבא שלי ברוסיה, הייתי פותחת מחדש את האלבומים ולוקחת. בכלל, הצילום הלא-אמנותי מעניין אותי מאד. אחר כך זה נהיה יותר מודע, אני אלך לפה או לשם, לעוד איזה קרוב משפחה. שאלתי את המניקוריסטית בזמן טיפול אם יש לה תצלומים, את הפקידה בבנק.

​

כשהייתי באה לאנשים הביתה ומסתכלת איתם, חלקם נשארו לידי, חלקם עזבו אותי להסתכל. הרוב לא הבינו מה אני רוצה לעשות עם זה. ובאמת בהתחלה, לא ידעתי מה יבנה מזה. לפעמים הייתי באה עם מצלמה, ועושה במקום רפרודוקציות חפוזות.

​

זה בטח מעניין לראות איך א.נשים שומרים את תמונות המשפחה שלהם.ן. היום.

לגמרי. מעבר לרצון שלי לייצר את האימג׳ בנק הזה, לפי איזה קוד מאד מופשט ואסוציאטיבי, זה מחקר על היחס לצילום, מחקר לא כתוב. היו כאלה שזה מקוטלג אצלם לפני שנים, עם איזה סדר שהם זוכרים, ויש את ארגז הקרטון המעורבב. איש אחד סיפר שיש לו שקית עם 15 תצלומים, וזה הכל. ״לא צילמתי״ הוא אמר. גם היחס שלהם למבט שלי עניין אותי. היו אנשים (ברובם גברים), שנורא רצו להסביר לי מה רואים. היה להם ברור שהדימויים לא באמת מספרים את הסיפור, והיה בזה משהו מכמיר לב, האופן שבו הם ניסו לתמלל את התצלום, לחדור את הפאסדה שלו. היו אחרים שאמרו ״תצלמי, תקחי, ותעשי מה שאת רוצה״. אלו שצללו איתי, כמו ניסו לארגן מחדש את הזכרונות שלהם, לארגן את היחס לקופסא השחורה הזאת.

​

זה היה לפעמים מאד מוזר. זו פעולה נורא אינטימית, כמעט פסיכואנליטית. ה״אלבום״ על כל הצורות שלו, הוא כמו נגזרת של הבן אדם, שמראה גם שינוים שחלו לאורך השנים. שפת גוף, אז והיום. אישה ובעל בתמונות, ואז הבעל איננו. האם לשאול, לא לשאול. איפה הוא?

​

והסיפורים עצמם בעצם לא ״נכנסים״ לעבודה עצמה. את מחברת מחדש רצף, מעין אלבום משפחה ענק חדש.

איך זה להיות צלמת-עורכת?

חיבורים, זה משהו שאני עושה כל הזמן. במידה מסוימת אני יותר עורכת מ-צלמת. יש לי כל הזמן פנטזיה, שהעתק שלי יצא לצלם, ואני אוכל להישאר בסטודיו ולערוך. כשאני מצלמת, אני מנסה באופן מלאכותי לנתק את עצמי מה״מטרות״ או ה״מוטיבציות״ שלי. להיכנס לאזור פראי, חופשי. בדרך כלל, באופן מכוון, אני משהה בין רגע הצילום, אל הפיתוח, ורגע ההתבוננות. הדימויים מגיעים אליי, כשאני כבר מנותקת מהחוויה של הצילום. לפעמים ברגע הקליק יש איזו תחושה חזקה ש״הולך להיות שם משהו גדול״, ובדרך כלל אין שם כלום. אני כבר לא זוכרת מה היה. נשארת תחושה עמומה. אז כבר יש פער, בין הצלמת והעורכת, כשאני מגיעה לייצר את החיבורים.

​

איך את עובדת על סיקוונס?

זה מאד חופשי. יש עבודות יוצאות דופן שהן יותר סדרה. למשל ב OLYMPUS יש את המכוניות, החלונות, הצמחים. אני מנסה לשמור על מערך העריכה מזפזפ, חוץ-פנים, קרוב-רחוק, חם-קר. המבנים החזותיים מחזיקים את המיבנים הפסיכולוגיים, מחזיקים בתוכם את המשמעויות. החיבורים יכולים להיות לפעמים צורמים, נרטיבים, פסיכולוגיים, הומוריסטיים. אני מנסה ש׳הסך הכל׳ לא יהיה מובהק,

כמו קו של אקג, זה מתחיל כמשהו, וממשיך אחרת.

​

פרויקט המכוניות בעצם הקדים את OLYMPUS, הוא מעין פרומו שלו?

כשהתחלתי לאסוף את התצלומים לא היתה לי מטרה ברורה. זה פרויקט לימינלי. ככל שאספתי יותר, ראיתי דפוסים, קלישאות.

כמו העמדות ליד הצמחייה, בסופר, טיולים. הקבוצה הראשונה שהתגבשה היתה צילומים ליד מכוניות. זה לא משהו שהוא אופייני רק לעלייה מברה״מ, כמובן, אבל כאן זו גאווה ספיציפית. המכונית מסמלת חופש תנועה, חיבור למערב, סמל סטטוס. חשוב לדעת לנהוג,

כמו שחשוב לדעת לשחות, לרכב על אופניים. משהו הישרדותי כמעט.

​

יש משהו כמעט הפוך בתצלומים האלו בהשוואה לתצלומי מגזין של מכוניות או אפילו דימויים מהתרבות האמריקאית של המכוניות מהירות, בחורות בביקיני. זה מזכיר לי סדרת הנערות של רינקה דייקסטרה (Rineke Dijkstra) על חוף הים. הביישנות, הניסיון לעמוד בסטנדרט כלשהו, שמוביל אינהרנטית לכישלון.

זה קישור יפה. לפעמים בפסיכולוגיה מכנים את גיל ההתבגרות, גיל ההגירה. גם בני הנוער שבתצלומים האלה בתקופת מעבר, מתבגרים. מהגרים מהילדות אל הבגרות, וגם האנשים הבוגרים בעצם נראים כמו מתבגרים. יש פה איזו תמימות מוזרה, הם מתפעלים. זה מטריד,

וגם בלבול, לאן הם נוסעים? לאן יש לנסוע? הם כאילו שואלים, איפה אני בעצם?

יש פה תצלום של אמא שלי, עם שיער מחומצן. היא מצטלמת ליד מכונית, וזו בכלל לא המכונית שלנו. ותראי מה זה, היום בחמש וחצי בבוקר, הילד שלי בן השנתיים וחצי, צועק ״הגה הגה״. ופשוט אין ברירה, ירדתי לשבת איתו באוטו ליד ההגה כדי שהוא ירגע.

לרולאן בארת יש טקסט נורא יפה שבו הוא מתפעל מהסיטרואן החדשה שיצאה. זה ארכטיפ חזק כל כך. אני בכלל לא מבדילה

בין סיטרואן לסובארו.

​

זה ממש מרגיש כמו לימבו של כמה זמנים מעורבבים יחד בספר. הצבעוניות של התצלומים, מייצרת גם תחושה של ״לא לגמרי מכאן״,

ואז פתאום מזהים את הנופים של חיפה. איך זה מתקשר לך ״לכאן״?

זו מבחינתי הפעם הראשונה שממש צילמתי בארץ. באלבומים שהסתכלתי בהם, היה ברור מה כאן ומה שם. הם לא רק ״חגגו״ את המקום, אלא גם חגגו את המדיום. כמו בטיול ארוך במקום אקזוטי ששווה תיעוד. איתמר (בן זוגי), תמיד אומר על תצלומים שלי מהילדות, שאני נראית מהדור של סבתא שלו. זה לא רק בגלל מה שרואים, אלא גם בגלל איך שרואים, איך שמצלמים.

​

דר׳ אורלי שבי הרצתה על OLYMPUS, ועשתה השוואה בין דימויים מההיסטוריה החלוצית של צילום ישראלי, במיוחד משנות ה 40.

זה מדהים לראות איך דפוסים של צילום משועתקים מתקופה לתקופה, נראים דומה, מרמת הקומפוזיציה, הנחת הרגל או היד.

המבט הראשון הוא המבט הראשון, וזה לא משנה שיש קפיצה של 90 שנה, יש ג׳סטות שהן חקוקות בזיכרון חזותי קולקטיבי.

​

זה מזכיר לי את סבתא שלי, שעלתה אחרי מלחמה״ע השנייה, מסיביר לכאן. הבית שלה היה כמו קפסולה של זמן, צף במקום וזמן אחר.

את רואה משהו מ״קפאון הזמן״ הזה משתקף גם בדור ההורים שלך?

ההורים שלי היו יותר צעירים. הם פתחו את החלונות, אין יותר שטיחים כבדים, ווילונות מהתקרה. רוב הבתים של העולים נראים כאילו לקחו את אותו מעצב פנים. שיש נקי, הכל בצבע בז׳, מטבח אינטרגלי. התפעמות מ׳החדש׳, כמו שבתצלומים ב OLYMPUS יש הרבה גורדי שחקים, זה מבט תמים, שמעורר איזה אי נוחות.

​

את משמרת ומערערת על הקפסולה הזאת, בו זמנית.

ערעור דרך השימור, כן. OLYMPUS כאילו רוצה להתחזות ל״משפחת האדם״.

​

אפשר לחוש את זה מאד חזק דרך המכתבים שהכנסת לספר. מכתבים של בחור בשם יבגני שכותב להוריו.

כן, המכתבים הם קצת כמו התצלומים בספר, הם ייצוג. יש להם את אותו זיכוך של הצילום המשפחתי, הם תמציתיים וחזותיים.

הוא כאילו מנסה לפסל את המרחב, להעביר מקסימום אינפורמציה במינימום מילים. אין רגשות, אלא תיאור. למשל הטקסט הקצר,

שהוא בעצם גלויה, בו הוא מתאר את המרקם של אבוקדו, את הצבע שלו, מנסה לדייק. זה תמלול של מבט ראשוני.

הוא מתאר את הקיבוץ, חדר האוכל, כמות הפירות והירקות. זה נורא עניין אותי בהקשר של העלייה הזאת, ההתפעלות מהאוכל. יש שם קטע שהוא מתאר אגוזי מלך, והוא אומר שפה הם יותר כהים ומאורכים, והקליפה שלהם רכה. הוא בעצם מתאר פקאן. ומה שהכי מצחיק שהבחור שכתב את זה, אחרי כל החלוציות הזו, עזב אחרי שנתיים לפילדלפיה. מאז הוא שם. כשהגענו לישראל נסענו אליו, ובקיבוץ, התנפלתי על הפומלות, והיתה לי פריחה בכל הגוף. אחד התצלומים שהיוו מפתח לתערוכה הזאת, הוא מהקיבוץ הזה, בית העמק.

תצלום בו אני עומדת על מקפצה.

​

מי רצית שיעלעל בספר? אין לי מושג, זה מרגיש לי כמו מהשאלות שאני צריכה לענות בהן מגניב. כמו למי אני מצביעה.

​

השראות? מהספרים הראשונים שאני זוכרת שראיתי היה קטלוג של צילום צ׳כי בבית של סבא וסבתא שלי. זה היה נחשב אמנות מערבית. גרתי ביקנעם עילית, וכשהייתי בצבא, קניתי בקניון ספר של Will McBride. זה ספר מאד מוזר עם הרבה עירום של ילדים שנמכר בסטימצקי. הכי אקסטרים שיש. לצערי איבדתי אותו במעברי דירות. אבל כמובן שיש המון ספרי צילום שאני מתה עליהם, Evidence של לארי סולטן (Larry Sultan), ו Tulsa של לארי קלארק (Larry Clark). אלו גופי עבודות שנחווים הכי טוב בספר, המינימליזם, המבט מקרוב, האפשרות להשתהות.

​

לעשות ספרים זה כמו: זה כמו לעשות סרטים, או לפחות מאד קרוב לזה.

​

את מי להזמין למעלעלת? איתי אייזנשטיין עם “BACKVIEW” ויגאל שם טוב עם ״אלבומים 79-80״.

​

איפה משיגים: באתר שלי, סיפור פשוט, גלריה ברוורמן, מוזיאון אשדוד לאמנות.

​