Reuven  Israel
FORMULA
Opening: March 24^th
Curator: Adi Gura
24.3-21.5.2016 

Braverman Gallery is pleased to invite you to ‘FORMULA’, a new solo exhibition by Reuven Israel.

For more than ten years, Israel engages with the sculpture medium and examines the possibility of sculptures to function as free agents, and the contexts that are constructed in the relation between them and the space where they are being placed. Israel’s works from the last two years are scattered at the gallery space: some of them are vertical; others are being leanon the wall; while others placed on the gallery floor. Shapes and forms that in a first glance seems as copper, plastic or porcelain fragments who are deceiving their identity as singular objects that are constructed by sawing, pasting and filing of MDF boards, that where severity painted. One thing all of those objects have in common, the rod copper that originally specified for electrical extension.

These central poles generate the free objects into sculptural events. In part of the works the poles are being served as a unifying factor, gigantic skewers of shapes and colors. The syntax that is merged between the different segments is forming a sculptural narrative. In other works the rods serve as a polarize element, centered by the rod, comparable parts are being installed in front of each other.

In his works Israel is searching for compressed and symbolic manner of writing information and presenting a quantitative relation between numerous objects. These sculptures are reveling and replacing interpretations, which are being made accordingly to contexts and values created among the sum of the parts.

The word ‘Form’ is hidden within the name of the exhibition – ‘Formula’, which has multiple definitions: shape, pattern, structure, format, practice, arrangement; and as a verb: made, constructed, developed, and established. One of the associations from the word Formula is breast milk substitute which is given for babies. In the name ‘Formula’ Israel declares that his works are substitutes as well: handmade that simulates an assembly line, wood that disguise into copper and plastic, a sculpture that fabricates to a functional object.

The name of the exhibition also refers to formalism in art, an approach whereby structure and form are essential aspects in a work of art. But what happens when a matter reflects characteristics of another matter, and when geometric forms that are arranged side by side, or one in front of the other, suggest a symbolic interpretation? Instead of the term ‘formalism’ we can suggest the word ‘Formulaism’ or as Graham Harman describes it in the catalogue of ‘Multipolarity’, Israel’s solo show at Fridman Gallery, New York (2015):

“When encountering the sculptures of Reuven Israel, the first word that comes to mind may well be “minimalism.” Though his works are more colorful and intricate than the sparse cubes and wall-mounted metallic frames of early minimalist art, he does show a similar spirit of material economy. If one agrees that Israel belongs vaguely in the minimalist orbit, and if one also reacts positively to his work (as I do), then Michael Fried is the first critic who must be confronted”. (1).. “In his 1967 breakthrough essay “Art and Objecthood”, Fried decries the “literalism” of minimalist art for merely placing objects in front of us, and identifies it moreover with a “theatricality” that subordinates the artwork to the viewer’s experience of it (2). Yet in his identification of the literal with the theatrical, Fried conflates two entirely different aspects of the human. The literal refers to an object that is nothing more than how it appears to us, or at least nothing more than its measurable qualities and exact spatio-temporal position. That is to say, it is a purely relational object without autonomous reality, and we can join Fried (and Greenberg) in regarding the non-autonomous object as aesthetically dubious. But the theatrical is something altogether different. The viewer who engages theatrically with an artwork is by no means engaged with its literal surface properties, but instead with the non-literal depth that makes it an artwork rather than an everyday object. (3)

One way of generating theatrical depth in the object is to produce a deformed version of a more familiar one that, as a known quantity, already commands our attention. Heidegger considers the case of a broken hammer: formerly taken for granted, but now leaving us stunned as its malfunction hints at an unknowable, recalcitrant depth. The very familiarity of the hammer is what gives its subterranean surplus so much disturbing plausibility, even as it remains mysterious.(4)

This trick can be found in Reuven Israel’s arsenal, as seen in works such as SBMLD4 and SBMLD1, which feel strangely approachable despite their harpoon-like protrusions. Why? Perhaps because we already know a good deal about barbells, syringes, and Tinkertoys, though none of these forerunner objects are literally present in a way that would bother Michael Fried. Nor is the effect of these works “syntactic,” as in Fried’s famous discussion of the sculptures of Anthony Caro. I would rather call the works “structural,” since each is clearly a unified object, though the character and purpose of these objects remains unknown and probably unknowable…”

According to Harman: “Much of Israel’s output is hypnotic, and this would not be possible if it merely presented objects literally. As is well known, the Fried of 1967 opposed “presence” to “presentness,” also equating the latter with “grace.” If we replace the confusing term “presentness” with “absentness” (an equally awkward but more accurate term) we will hit on something equally important to present day philosophy and architecture: the search for the real as that which lurks beneath visible form even while being triggered or conjured by it. Israel is an artist of unusual flexibility with respect to the real. This sometimes animates the outward look of his works, but other times is best seen in their actions: spinning, leaning, drilling, and once in awhile surrendering. There is a freshness to these works of a kind that comes only from within— from the inwardness of the artist, and that of the objects themselves”.

Reuven Israel, (B. 1978, Jerusalem) lives and works in New York, gained his BA in Fine Art (2004) and his MFA (2007) at Bezalel Academy for Arts and Design.

Public  installation: Setter Square, Tel Aviv (Commissioned by the Tel Aviv municipality), to be completed till April 2016.

Israel’s solo shows include: “Multipolarity”, Fridman Gallery, New York (2014); “Spotlight: Reuven Israel”, Wasserman Projects, Detroit (2014); “Superpartners: Reuven Israel, Shai Azoulay”, Tel Aviv Museum of Art (2011); “Fatima”, Braverman Gallery, Tel-Aviv (2010); “From Shapes to Forms”, Museo Civico Floriano Bodini, Gemonio (2010); “Range of Sorrow”, Montrasio Gallery, Milan (2009); “Reuven Israel”, Braverman Gallery, Tel-Aviv (2006).

Group exhibitions include: ״BENE•F•ACTION״, Andrea Meislin, New York (2016); “The Museum Presents Itself 2”, Tel Aviv Museum of Art, Tel Aviv (2015); “The Museum Imagined”, Danese Corey, New York (2015); “Domestic Ideals”, Lesley Heller Workspace, New York (2015); “The Readymade Centennial”, Haifa Museum of Art, Haifa (2013); “No Place”, BAAD Gallery, Tel Aviv (2013); “Human Nature”, Braverman Gallery, Tel Aviv (2013); “Curator: Yona Fisher”, Ashdod Art Museum (2013); “Tracing the Fish Bladder”, Radiator Gallery, New York (2013); “Re: Visiting Rockefeller”, Rockefeller Archaeological Museum, Jerusalem (2013); “Senses of the Mediterranean”, Hangar Bicocca, Milan (2011); “The Ministry of Culture and Sport’s 2009 Awards for Art and Design”, Herzliya Museum of contemporary Art (2010); “Il Segreto dello sguardo”, Galleria San Fedele, Milan (2010); “What Does Sculpture Want?”, Bezalel Gallery, Tel Aviv (2009); “Harlem States of Mind”, Museo Civico Floriano Bodini, Gemonio (VA) (2009); “In Silence”, rothschild 69 project, Tel Aviv (2008); “Young Israeli Art”, Tel Aviv Museum of Art, Helena Rubinstein Pavilion,Tel Aviv (2007); “Flat”, Bezalel Gallery, Tel Aviv (2007); “Forms of Construction”, Eigse festival, Carlow, Ireland (2007); “Raw and Cooked”, University of Haifa Art Gallery, Haifa (2007); “Favorite”, Givon Art Gallery, Tel Aviv (2005); and more.

Reuven received several Awards including: Young Artist Award, The Israeli Ministry of Culture (2009); the Legacy Heritage Fund Prize, Tel Aviv Museum of Art (2007); Rich Foundation Award (2006); America- Israel Cultural Foundation- scholarship (2004, 2006); Prize in memory of Ehud Elhanani, Department of Fine Art, Bezalel Academy (2004).

1Michael Fried, Art and Objecthood: Essays and Reviews. (Chicago: University of Chicago Press, 1998.
2.Graham Harman, Reuven Israel’s Very Unilateral Theater, from Multipolarity, exhibition catalogue, Fridman Gallery, 2015, pp9-11
3.Graham Harman, Reuven Israel’s Very Unilateral Theater, from Multipolarity, exhibition catalogue, Fridman Gallery, 2015, pp9-11
4.Martin Heidegger, Being and Time, trans. J. Macquarrie & E. Robinson. (New York: Harper, 2008.)

* Text by Graham Harman courtesy of Fridman Gallery NY
* Beer on opening night courtesy of Shapira Beer

ראובן ישראל
פורמולה
פתיחה: 24 למרץ, 2016, 20:00
אוצרת עדי גורה
24.3-21.5.2016

גלריה ברוורמן מתכבדת להזמין לתערוכת היחיד השלישית בגלריה של האמן ראובן ישראל.

מזה למעלה מעשור, ישראל פועל במדיום הפיסול ובוחן את היתכנותם של פסלים לתפקד כעצמים עצמאיים בשדה הדברים, ואת ההקשרים הנבנים בינם לבין המרחב והחלל בו הם מונחים. בחלל הגלריה מפוזרות עבודותיו של ישראל מהשנתיים האחרונות: חלקן ורטיקליות, אחרות שעונות על הקיר, חלקן שכובות על רצפת הגלריה. גופים וצורות שבמבט ראשון נראים כחלקי מתכת, פלסטיק ופורצלן המסתירים את זהותן כעצמים יחידניים שיוצרו בניסור, הדבקה ושיוף של לוחות MDF (עץ לבוד תעשייתי) שניצבעו בקפידה. בכולם שזור מכנה משותף אחד: מוט נחושת שבמקור נועד להארכת חשמל.

מוטות הנחושת מחוללים את העצמים הנפרדים לכדי ארועים פיסוליים. בחלק מהמקרים המוטות משמשים כגורם מאחד, מעין שיפודי ענק של צורות וצבעים שהתחביר שנוצר בין החלקים השונים יוצר נרטיב פיסולי. במקרים אחרים המוטות משמשים כגורם מקטב, חלקים שקולים זה מול זה כשבתווך המוט.

ישראל בעבודתו מחפש דרך דחוסה וסימבולית לכתיבת מידע ולהצגת קשר כמותי בין גורמים רבים. שורה של הנחות יסוד הכתיבו את סך הפעולות שהובילו ליצירת הפסלים הללו, שלובשים ופושטים משמעויות בהתאם להקשרים ולמשקלים הנוצרים בין סך החלקים.

בשם התערוכה Formula, מסתתרת המילה Form, מילה מרובת משמעויות: צורה, תבנית, מתכונת, סידור, טופס, נוהג, דפוס; וכפועל: עשה, יצר, פיתח, יסד. אחת האסוציאציות שעולות מהשם פורמולה היא תחליף חלב האם שנותנים לתינוקות. ישראל מצהיר בשם התערוכה שגם עבודותיו הם תחליף: עבודת יד שמדמה פס יצור, עץ שמתחפש למתכת ופלסטיק, פסל שמתחפש למוצר שימושי.

שם התערוכה גם מרמז לפורמליזם באמנות, גישה לפיה המבנה והצורה הם ההבטים המהותים של יצירת האמנות. אך מה קורה כשחומר משדר תכונות של חומר אחר ושצורות גיאומטריות שונות שערוכות זו לצד זו, או זו מול זו, מזמינות פרשנות סימבולית? במקום פורמליזם נפתח אופק למונח פורמולאיזם, או כדברי גראהם הרמן מתוך קטלוג תערוכתו של ישראל בגלריה פרידמן בניו יורק, 2015:

״מינימליזם היא המילה הראשונה שעולה כשנפגשים בעבודותיו של ראובן ישראל. אמנם עבודותיו צבעוניות ורעננות יותר מאשר הקוביה והמסגרות המטאליות של המינימליזם המוקדם, אך בדומה לו, אופפת אותן אותה רוח מטריאליסטית. אם מסכימים על כך שישראל משתייך באופן מעורפל לאותה אסכולה מינימליסטית, ואם העבודות מעוררות אותה תגובה חיובית (כמו אצלי), אז התיאורטיקן הראשון שיש לציין בהקשר לעבודותיו של ישראל הוא מייקל פריד״. (1) ..״במאמר אמנות וחפציות מנסח פריד את נוכחותה של אמנות ליטרליסטית, שהיא ביסודה בעלת אפקט תיאטרלי או תכונה תיאטרלית – סוג של נוכחות בימתית (2). אומרים על משהו שיש לו נוכחות כאשר הוא תובע מהצופה לקחת אותו בחשבון. כאשר מבחין פריד בין הליטראלי לתיאטרלי, הוא למעשה מאחד בין שני אספקטים שונים שבאדם. הליטראלי מתייחס לאובייקט שהוא אינו אחר מצורת ההופעה שלו, או אוסף כל האיכויות הניתנות למדידה למעט מצבי שייכות טמפוראליים. זהו אובייקט המתקיים באופן יחסי ללא קיום אוטונומי, כפי שפריד (וגרינברג) מפקפקים באסתטיקה של האובייקט הלא-אוטונומי, אך התיאטרליות שבו זה דבר אחר בכללותו. הצופה שמצליח להתחבר לאופיה התיאטרלי של עבודת האמנות למעשה לא מתקשר רק למאפייני פני השטח שלה, אלא גם לעומק הלא ליטארלי המאפיין אותה כיצירת אמנות ולא כאובייקט יומיומי״ (3) …דרך אחת לייצר עומק תיאטרלי באובייקט הוא לייצר גרסא פגומה של אותו אובייקט מוכר, שהוא בעל איכות מוכרת, בשביל לתפוס את תשומת ליבנו. הפילוסוף היידגר מתייחס לרעיון הפטיש השבור שנתפס באופן מובן מאליו מאחר ולמרות חוסר השימושיות שלו הוא מרמז על שימושיות נוספת שהיא איננה ידועה. ההיכרות שלנו עם הצורה שלו היא מה שמקנה לו עודף נוסף, נסתר ומטריד. (4)

גישה זו מופיעה בעבודתיו של ישראל, SBMLD4 ו-SBMLD1ֿ, הנראות נגישות באופן מוזר למרות הבליטות דמויות הצלצל. מדוע? אולי בגלל שאנחנו יודעים הכל על משקולות, מזרקים וצעצועים, למרות שאף אחד מהאובייקטים הללו אינם מופיעים באופן ליטראלי באופן שיטריד את מייקל פריד, ולא האפקט התחבירי כפי שפריד דן בו בהקשר לעבודתיו של אנתוני קארו. אני מעדיף לקרוא לעבודות ״סטרוקטוראליות״ כיוון שכל אחת הינה אובייקט מאוחד, למרות שהתכונות והשימושיות של אותם אובייקטים נותרים לא ידועים וללא יכולת להיות כאלו…. ״

הרמן מוסיף: ״רוב עבודותיו של ישראל מהפנטות, וזה לא היה אפשרי אם הוא רק היה מציג אובייקטים באופן ליטראלי. כידוע, מייקל פריד במאמר מ-1967 מגדיר “נוכחות” כ-“presentness” וגם משווה את האחרון ל-״חסד״. אם אנו מחליפים את המונח המבלבל “presentness” עם “absentness” (מונח מביך לא פחות אבל יותר מדויק) אנחנו ניגע במשהו חשוב לא פחות לפילוסופיה העכשוית ולאדריכלות: החיפוש אחר האמת כמו זו שאורבת מתחת לצורה הגלויה גם בזמן שהוא מופעל על ידה. ישראל הוא אמן של גמישות יוצאת דופן ביחס ל-real. לפעמים זה מנפיש את המראה החיצוני של יצירותיו, ופעמים אחרות ניתן לראות זאת בפעולתן בחלל: מסתובבות, נשענות, מחוררות. יש רעננות ליצירות אלה מסוג שמגיע רק מתוך הפנימיות של האמן, ומזו של האובייקטים עצמם״.

ראובן ישראל. נ. 1978 ירושלים, חי ועובד בניו יורק.

בוגר המחלקה לאמנות באקדמיה בצלאל 2004 ותוכנית לימודי המשך ותואר שני באמנות וצילום, אקדמיה לאמנות בצלאל 2007. פסל חוצות: כיכר סתר, תל אביב (מזמין: עיריית תל אביב), בתהליך, זמן סיום משואר: אפריל 2016 תערוכות יחיד: ״מולטיפולרטי״, גלריה פרידמן ניו יורק, 2014; ״ספוט-לייט: ראובן ישראל״, גלריה ווסרמן, דטרויט 2014; ״שותפי על״, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011; “פאטימה״, גלריה ברוורמן, תל אביב, 2010; ״מצורות לגופים״, מוזיאון בודיני, ג׳מוניו איטליה, 2010; ״ טווח העצב״, גלריה מונטרזיו, מילאנו, 2009; ״ראובן ישראל״, גלריה ברוורמן, תל אביב, 2006. תערוכות קבוצתיות: ״המוזיאון המדומיין״, גלריה דנסה קורי, ניו יורק, 2015; ״אידאות ביתיות״, גלריה לסלי הלר, ניו יורק, 2015; ״המוזיאון מציג את עצמו״, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2015; ״משקל-נייר: ראובן ישראל, יהושע נוישטיין״, גלריה ברוורמן, תל אביב 2014; ״מן-המוכן/מאה שנה לרדי-מייד״, מוזיאון חיפה לאמנות 2013; ״סוף:סוף״, גלריה BAAD, תל אביב, 2013; ״אוצר: יונה פישר״, מוזיאון אשדוד לאמנות, 2013; ״שלפוחית הדג״, גלריה ראדיאטור, ניו יורק 2013; ״Re: Visiting Rockefeller״, מוזיאון רוקפלר, ירושלים, 2012; ״תחושות מהמזרח התיכון״, הנאגר ביקוקה, מילאנו, 2011; ״הזוכים בפרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב 2009״, מוזיאון הרצליה לאמנות, 2010; ״Il Segreto dello sguardo״, גלריה סאן פדאלה, מילאנו, 2010; ״מה פיסול רוצה?״, גלריה בצלאל, תל אביב, 2009; ״אמנות ישראלית צעירה: זוכי פרס קרן מורשה״, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2008; ״Forms of construction״, פסטיבל אגסה לאמנויות, קארלו, אירלנד, 2008; ועוד רבים אחרים. פרסים ומלגות: פרס האמן הצעיר, משרד התרבות והספורט, 2009; פרס קרן מורשה, מוזיאון תל אביב, 2008; מלגת קרן ריץ׳, 2006; מלגת קרו התרבות אמריקה-ישראל, 2006, 2004; פרס הצטיינות ע״ש אהוד אלחנני, המחלקה לאמנות, אקדמיה בצלאל, 2004.

1. מייקל פריד, אמנות וחפציות, המדרשה 9, עמוד 59)
2.Graham Harman, Reuven Israel Very Unilateral Theater, from Multipolarity, exhibition catalogue, Fridman Gallery, 2015, pp9-11
3.Graham Harman, Reuven Israel Very Unilateral Theater, from Multipolarity, exhibition catalogue, Fridman Gallery, 2015, pp9-11
4.Martin Heidegger, Being and Time, trans. J. Macquarrie & E. Robinson. (New York: Harper, 2008.)

למאמר של גראם הרמן (Harman) אודות עבודותיו החדשות של ראובן ישראל

* הטקסט של גראם הרמן באדיבות גלריה פרידמן, ניו יורק

* בירה באירוע בחסות בירה שפירא