Aleph

“אלף”
מארק יאשאייב
תערוכת יחיד
פתיחה 6 בספטמבר, 2018, 20:00
6.9-15.11.2018

האות אלף מסמלת את ההתחלה או את המקור. “זו הראשית שמעבר להתחלה, הופעה ראשונית בזמן. הצורה הטהורה של האמת”.[1] תערוכתו הראשונה של מארק יאשאייב בגלריה ברוורמן עוסקת במהות זו, היוצרת מרחב על זמני שנע בין דימוי קולנועי לבין ציור, בין גוף לפסל, בין מציאות לדמיון. בספרו של חורחה לואיס בורחס (Borges) “האלף” (1945), נכתב: “חיים שלמים ניתנו כדי לנסות ולגלות את האלף, או לפחות לצמצם את המרחק אליה, לסגור את הפער שבין האות (המילה) לבין הדבר, בין המסמן לבין המסומן. ההתגלות או הבריאה על פי הקבלה, היא משך הזמן שבו נבראת הלשון”.[2] כמו אצל בורחס, יאשאייב שואף להגיע לנקודה זו, אך מכיר בכך שכל ניסיון נדון לכישלון והתוצאה היחידה נמצאת בין הממשי למדומיין, במקום מתעתע הטומן בחובו מימד של נוסטלגיה בלתי אפשרית אל העבר.

בעבודותיו של יאשאייב הסטודיו הופך להיות זירת הפעולה. בתהליך עבודתו, הוא בוחר דימויים או אובייקטים מסביבתו המידית: תצלומים מתוך שיטוטיו בעולם, צילומים מתוך ספרים וחפצים שהוא מוצא ברחוב נארגים לכדי קומפוזיציות עשירות, המהוות מיזנסצנה לאירוע שעדיין לא התרחש. הוא מושך חוטים, זורק תצלומים בחלל, משחק עם שקיפויות, בונה שערים, קשתות ומבנים חסרי פונקציונאליות ומציב תצלומים כרקע לעבודה. תהליך זה מזכיר את עבודת הצייר מול הקנבס, אך התוצאה מהווה מהלך ייחודי במדיום הצילום, ויוצרת מעין קולאז’ צילומי מרחבי. שימושו ברדי מייד מטעין את הדימוי בסוג של כוח. זהו אינו מהלך רדיקלי בבסיסו, מאחר והוא כבר קיים מבחינה טכנולוגית מראשית הצילום (לדוגמה בעבודותיו של ברמן זקה, Zeke Berman). אך המונטאז’ של יאשאייב, בניגוד לאלו של הדאדא או הסוריאליזם שיצרו דימוי אנטי-ריאליסטי בשביל לעורר את הדמיון על ידי עריכה של צילומים, אינו מתרחק מייצוג של מציאות אלא מנסה להנכיח אותה, ודווקא בכך לערער על המעמד שלה כאמת.

כמו כן, יאשאייב בוחן דימויים היסטוריים בהקשר הזמני הנוכחי. אך עבודותיו לא עוסקות באירועים משמעותיים, סצנות מפורסמות או מקומות ידועים. הוא אינו פועל מתוך “ארכיון” עשיר, שלם וקוהרנטי, אלא מבקש אחר פעולה ארכיביסטית מינורית, כארכיביסט המחטט בשולי העבר בשביל לעורר הבנה חדשה ביחס להווה. הוא מבקש לאחות את השברים הזניחים של העבר, את הרגעים שנשכחו, על מנת להסתכל עליהם מחדש ביחס להווה דרך הפריזמה הטכנולוגית העכשווית. צילומיו בוחנים את האיכויות הפיקטוריאליות של הצילום דרך המעבר בין המדיום האנלוגי לדיגיטלי. הוא מתבסס לא על מה מראה הצילום, אלא על המעמד שיש לו כמסמך דוקומנטרי ועל הדרך בה אנחנו מתבקשים לקרוא אותו. על ידי עריכה בחלל ושילוב בין צילומים לאובייקטים, הוא מבקש לערער על מעמדו של הצילום כאינדקס, תוך שיבוש קדם ההנחות שיש לנו לגביו.

מוטיב מרכזי שמעסיק את יאשאייב הוא הקשר בין צילום ותפיסות של זמן. בכך עסק רולנד בארת (Barthes) בספרו “Camera Lucida – Reflections on Photography” שפורסם ב-1980. לדידו, הצילום מתאר רגע בזמן, ולכן ניחן במעין איכות מורבידית. הוא עוצר דימוי מהחיים, ומכסה אותו ב”מסכת מוות”.[3] טענה זו מקבלת התממשות חזותית בצילומיו של יאשאייב, לדוגמא בעבודה “אלף” (2018) בה נראים צילומים בשחור לבן של דימוי הנע בין ראשים, גופות ופסלים. הצילומים מאורגנים בקומפוזיציות גדולות מימדים בחלל הסטודיו באופן המרמז על נוכחות אנושית. גם בצילום היחיד בו נראית דמות אנושית ממשית בחלל (“שירן”, 2017), נדמה שהיא נוכחת כפסל סטטי, מודל, ולא כגוף אמיתי. תעתוע זה חוזר על עצמו גם בעבודה “בסטודיו” (2016), בה נראה במרכז הקומפוזיציה עמוד עתיק על רקע גבעות מושלגות, באופן המקשה להבחין האם זהו קולאז’ שהורכב בסטודיו או צילום נוף ישיר.

מבחינה זו, ה”רגע מכריע” (“Image a la Sauvette”) על פי הנרי קרטייה ברסון (Cartier-Bresson) נוכח בעבודותיו של יאשייב באופן שונה מהמשמעות המקורית שלו. במקור מושג זה מתאר מצב בו התרחשות כלשהי, אשר היתה חסרת חשיבות לחלוטין עד הרגע בו היא צולמה, ממוסגרת על ידי הצלם ובכך הופכת למרכז תשומת הלב. אצל יאשאייב פעולת המסגור נתונה לא בידיו של הצלם אלא דווקא בידיו של הצופה. בעבודה”Presque vu/Déjà vu/Jamais vu” (2018) החיבור בין המרחב הפנומנולוגי לבין המרחב הפסיכולוגי המתעורר במפגש עם דימוי בעל רפרנטים בעולם החיצוני מייצר חוויה של הווה מתמשך, של זמן מעגלי, אשר מנוגדת לתפיסה של זמן לינארי,[4] כמו גם בלבול בין מה שנחווה במציאות החיצונית למה שקיים רק בתודעה. שם העבודה עושה שימוש במונחים צרפתיים למצבים פסיכולוגיים שמשמעותם “הקושי להיזכר במשהו/התחושה שהרגע הנוכחי נחווה כבר בעבר/מצב מוכר אך זר”; או מילולית “כמעט ונראה/נראה כבר/מעולם לא נראה”. על ידי חיבור בין חפצים שונים מההווה ומהעבר ושימוש בדימויים טעונים, מייצר יאשייב סוג של נוסטלגיה המעוררת קשר לעבר, בין אם זהו עבר אישי או עבר קולקטיבי, עבר שנחווה או שלא.

לצד החזרה לצילום מסורתי ניתן למצוא בעבודות גם מימד קולנועי: זמן שנעצר בתוך סצינה או תפאורה לאירוע עתידי. לדוגמה בעבודה “Presque vu/Déjà vu/Jamais vu” צילום אישה נשמט ונלכד בעדשת המצלמה בין שמיים לארץ. מימד זה מייצר זמניות כפולה (double temporality), מעין ניגוד על בסיס הדואליות הבסיסית שנמצאת במדיום הצילום: הדימוי נמצא בתנועה אך עם זאת קפוא בתוך האפרטוס הטכנולוגי. רעיון זה חוזר בעבודת הווידאו המוצגת בחלל הבייקרי (“בידיונות”, 2018), אך בצורה שונה. בזמן שהצופה יורד לחלל הגלריה התחתון הוא פוגש בדמות של אישה היורדת במדרגות זהות, תנועתה זהה לשלו. האסתטיקה של העבודה ועיצוב החלל מזכיר את זה של שאר העבודות, ויוצר אצל הצופה בלבול בנוגע לתנועה של הדימוי, האם זהו צילום או וידאו? אך למעשה הדינמיות של הדימוי וההקבלה לחלל הגלריה מאפשרת לצופה להיכנס לעבודה ולהפוך חלק ממנה, ובכך מטעין את התערוכה במימד זמן נוסף – זמן הצפייה.

הערעור של יאשייב על התפיסה של הצילום כמדיום בנארי המציב עבר מול הווה מתקשרת לדבריו של וולטר בנימין (Benjamin) בנוגע לכך שהצילום אינו מדיום טהור, כמו גם לדבריו בנוגע לדימוי הדיאלקטי בכללתו. באבחה אחת, הדימוי מספק ידע לא רק על העבר, אלא גם על ההווה. זהו “דימוי שמבליח פתאום, בהבזק. את מה שהיה צריך לתפוס חזק – כדימוי שמבזיק בעכשיו על אפשרויות ההכרה שבו. כל יום הווה מוגדר על ידי הדימויים המסונכרנים עמו. כל עכשיו הוא העכשיו של מה שניתן להכרה. בתוכו, האמת נטענת בזמן עד לנקודת הפיצוץ. זה לא שמה שעבר מטיל את אורו על מה שהווה, או שמה שהווה מטיל את אורו על מה שעבר; אלא, דימוי הוא זה שבו העבר והעכשיו מתאחדים בהבזק של אור ליצירת קונסטלציה. נקודת הפיצוץ יכולה להיות רגע של ההכרה שבו אתה מבין שמה שאתה רואה לא באמת אמיתי”[5] חוויות החלל והזמן אצל יאשאייב מתמוססות אחת אל השנייה, ללא גבולות ברורים, ומעוררות את ההבזק בהכרתו של הצופה. כמו מלאך ההיסטוריה של בנימין, הנמצא לעד בין הריסות העבר לסופת ההווה, מבקש יאשאייב מהצופה לבחון את המרחב הטמפורלי המעורפל הזה.

עדי גורה

[1] חורחה לואיס בורחס, “האָלף”, הספרייה החדשה, 2000, עמוד 122.

[2]  ד”ר דוד גורביץ וד”ר דן ערב, “אנציקלופדיה של הרעיונות”, בבל, 2012.

[3] Roland Barthes, “Camera Lucida – Reflections on Photography”, New York: Hill and Wang, 1981, p. 15.

[4] ד”ר דוד גורביץ וד”ר דן ערב, “אנציקלופדיה של הרעיונות”, בבל, 2012.

[5] וולטר בנימין, “על מושג ההיסטוריה”, בתוך: כרך ב: הירהורים, עמ’  316.